שולמית אפפל

אבי היה אומר האיש הזה מהעיר שלי. אצלנו חול לא יכולתי לדמיין את קרקוב. כשכבר אפשר היה לנסוע הוא בדיוק מת והתחילו להגיע צילומים וראיתי כמה היא יפה. כיכרות וטירות קתדרלות וגנים תיאטרון ואופרה. מאות שנות חיינו נאספו כמו אשפה בכיכר משם אל הגטו ומן הגטו לתנורים. כשלקחו את סבתא רבא שלי נשאר אוכל במזווה. אני הרי דומה לה אז אני יודעת. גם אני נוטה להניח אוכל אחרי. למישהו. לאחר כך. למישהו ולאחר כך.

הוּא מֵת וְלַחֲדָרִים נִכְנַס אוֹר וַאֲוִיר

וְהִיא הִתְחִילָה לִנְשֹׁם

אֲבָל זֶה לֹא הָיָה כָּכָה

הִיא מֵתָה רִאשׁוֹנָה

וְהִשְׁאִירָה אַחֲרֶיהָ שְׁנֵי מְשֻׁגָּעִים

שֶׁטָּרְפוּ אֶחָד אֶת הַשֵּׁנִי

וַאֲנִי כָּתַבְתִּי עַל כַּף הַיָּד

לֹא חָשׁוּב הֵיכָן הָיִיתָ בּוֹדֵד

כָּל עוֹד הַגֶּשֶׁם יַרְגִּיעַ

שָׁקוּף מִשָּׁמַיִם

בַּחֹם הַנָּכוֹן

כְּמוֹ שַׁד.

תַּאֲמִין

לפני שנים הופיעו הורי בחלומי ושמעתי בקולם את המילים "פּוּגַת סוּכָּר"
היות והפּוגה לא הגשימה עצמה שתלתי אותה בערוגת הכותרת. אולי בכל זאת.

מתה

על סדרות מתח בריטיות

מתוחה מהלוקיישן

כנסייה

מסלול הליכה

שוק איכרים כפרי

הצל הנמלט

מחיש

את בוא הבלש

שיפתור את התעלומה

קוראים לו אדם

דלגליש

משורר

עיניו כחולות

החיים קצרים

הצופה מאוהבת

אֵין סִכּוּי שֶׁאַהֲבָה לֹא מְיַסֶּרֶת. אֲבָל קוֹרִים בְּלֵילוֹת חֲלוֹמוֹת נִפְלָאִים וְיֵשׁ שֵׁם גֶּבֶר שֶׁמְּמַלֵּא אוֹתִי חֶדְוָה וְגַם הוּא כְּמוֹ אִמִּי לוֹבֵשׁ שִׂמְלָה וְאַחַר כָּךְ הוֹלֵךְ. אֲבָל אֲנִי אוֹהֶבֶת גֶּרַנְיוּם וְאֶת הַנּוֹף מֵהַמִּרְפֶּסֶת שֶׁלִּי וְאֶת הַיְּלָדִים שֶׁלִּי וְאֶת הַיְּלָדִים שֶׁל הַיְּלָדִים שֶׁלִּי. אָז הַכֹּל בְּסֵדֶר.

אני מאמין במקום. בטח!

לפי שאינו חס עלי אני יודע שהמקום מאמין בי

אני משורר, במה עוד יוכל להאשים אותי

בעצמי הודיתי, אני משורר

"בנק המחשבות של שפינוזה"

הָיִיתִי בְּמַצַּב רוּחַ לִקְטוֹף פִּטְרִיּוֹת

מֵעוֹלָם לֹא כָּתַבְתִּי קֹדֶם פְּתִיחָה לְכִנּוֹר

דְּקִירָה פִּלְּחָה כְּמוֹ אֵפֵלָה אֶת הָאוֹקְיָנוֹס

תְּמוּנָה שֶׁרָאִיתִי פַּעַם בְּסֶּרֶט

וְשָׂמַחְתִּי אָז שֶׁכַּף יָדִי שְׁמוּרָה בְּנֶאֱמָנוּת.

אֲרוֹן הָעֵץ בַּמִּטְבָּח שֶׁלִּי נִכְרַת בְּיַעַר נוֹרְוֶגִי

מְדַבֵּר אֵלַי עַכְשָׁו כְּמוֹ הָרוֹמָן

שֶׁכֻּלָּם אוֹמְרִים שֶׁאָהֲבוּ לִקְרֹא

שָׁקֶט סְבִיב שֻׁלְחַן הַצֵּל

הַחַלּוֹן פּוֹנֶה לַצָּפוֹן

הֶעָבָר צוֹפֶה בִּי

הַמָּקוֹם בּוֹ אֲנִי עוֹמֶדֶת וְשׁוֹטֶפֶת כֵּלִים

מְזַכֶּה אוֹתִי בַּמַּתָּנוֹת הַלֹּא עֲטוּפוֹת הַטּוֹבוֹת בַּעוֹלָם

טִפַּת גֶּשֶׁם

שְׁקוּפָה

דְּמוּיַת אַגָּס אוֹ שַׁד

בְּכָל הָאַחֲרָיוּת שֶל אָדָם מִן היִּשּׁוּב

רָכַנְתִּי אֵלֶיהָ בְּפִי

קיבלתי טלפון מחנה. אנחנו חברות מכתה ה'. הייתה לנו שיחה ארוכה על כלום וגם על ההטבות שאוכל לקבל אם אשדרג את כרטיס האזרח הוותיק לכרטיס בינלאומי.  אני אוהבת לדבר עם חנה. היא יודעת הכל וגם להגיד "את יודעת שהמורה שולמית מתה".  לא ידעתי ובשבועות האחרונים דווקא חשבתי עליה.  בשיחה האחרונה שלנו היא שאלה אותי אם חזרתי לכתוב ואחרי שעניתי מה שהיה נכון לאותו פרק זמן היא לא גילתה יותר עניין בשיחה ונפרדנו ולאור הידיעה על מותה הפרידה כבר לנצח. המורה שולמית ואני חיבבנו אחת את השנייה חיבה מאוחרת. מסתבר שישבתי לה על המצפון שנים ארוכות. היא אמרה שהייתי ילדה טובה ותלמידה גרועה אבל נקייה ומסודרת. היא והמנהל משה  והמחנכת מרגלית  היו לגמרי בטוחים שאני גבולית או משהו כזה ובאיבחון שכפו עלי הם עצמם יצאו מפגרים אבל היא התעקשה שמה שהגשתי לה כשעורים לא היה אלא שירבוטים אבל לי כבר לא היה איכפת כי בינתיים ראיתי את הרקפות הנפלאות שהיא שתלה בגינתה ואחר כך שתינו קפה והיא הגישה לי עוגת שמרים נהדרת  ולא רציתי לבייש אותה  וחוץ מזה אלוהים העניש אותה והוליד לה ילד דיסלקט  ומאז היא נזכרת בי לעיתים קרובות "בזמנו לא היינו מודעים לבעייה" ואני הייתי כבר כמעט מוכנה  להציע לה חברות  אבל רק המשכתי להתענג על עוגת השושנים שהזכירה לי את אמי.

אֲנִי שׁוֹמַעַת אֶת הַיְּלָדוֹת שֶׁל הַשְּׁכֵנִים מֵעֵבֶר לַקִּיר וְאֶת הַמַּעֲלִית עוֹצֶרֶת וְאֶת פִּצְפּוּץ הַפֶּתַע שֶׁל בַּקְבּוּק הַפְּלַסְטִיק שֶׁמָּזַגְתִּי מִמֶּנּוּ מַיִם מִינֶרָלִיִּים אֲנִי שׁוֹמַעַת רַדְיוֹ וּמִקְלֶדֶת וְאֶת הַנְּשִׁימָה וְאֶת הַתֵּה שֶׁאֲנִי שׁוֹתָה וְאֶת הָאֶצְבָּעוֹת שֶׁלּוֹחֲצוֹת עַל הַמֵּצַח וְאֶת הַשַּׁבָּת מִחוּץ לְחַדְרִי חֲבָל שֶׁלֹּא יוֹרֵד יוֹתֵר גֶּשֶׁם אוֹ גֶּשֶׁם בִּכְלָל לֹא יוֹרֵד ועַל חַיַּי אֲנִי שׁוֹמַעַת מַה בְּדִיּוּק הַגְּלִיק הַגָּדוֹל

הַאִם גַּם אַתָּה בּוֹדֵד כָּמוֹנִי הִיא שָׁאֲלָה כִּי אִם גַּם אַתָּה בּוֹדֵד כָּמוֹנִי מוּטָב שֶׁלֹּא תִּבְחַר בְּחֶבְרָתִי אֲנִי אוֹהֵב אֶת נְיַר הַקִּירוֹת אֶצְלֵךְ הוּא אוֹמֵר אַתָּה מִתְכַּוֵּן טָפֶּטִים הִיא מְתַקֶּנֶת. כֵּן, הוּא עוֹנֶה. הִיא הֶעֶלְתָה אוֹתוֹ מֵהָרְחוֹב עַכְשָׁו הִיא רוֹחֶצֶת אוֹתוֹ אַחַר כָּךְ תִּשְׁכַּב אִתּוֹ בַּבֹּקֶר תִּשְׁלַח אוֹתוֹ לְדַרְכּוֹ. אֲנִי לֹא יוֹדֵעַ אֵיךְ לִקְרֹא לְמַה שֶּׁקָּרָה לִי אִתָּךְ הוּא אוֹמֵר. אֵין בְּעָיָה, הִיא עוֹנָה. בְּצֵאתְךָ, עַל הַשִּׁדָּה לְיַד הַדֶּלֶת נִמְצָא סֵפֶר הָאוֹרְחִים. תַּחְתֹּם. הַכֹּל כָּתוּב